אפילפסיה הינה שם כולל לקבוצת המחלות המתאפיינות בהפרעה בפעילות החשמלית של המוח. הדבר בא לידי ביטוי בירידת סף פרכוסי ובהופעת התקפי פרכוסים, הבאים בתדירות מסוימת והמלווים בדרך כלל באובדן הכרה. מבחינים בין אפילפסיה מולדת לבין אפילפסיה נרכשת (לדוגמה – אפילפסיה תולדת טראומה). מלבד האפילפסיה כמחלה בפני עצמה (כלומר האפילפסיה הראשונית), היא עלולה גם להופיע כתסמונת המתלווה לסוגים מסוימים של מחלות תורשתיות ומטבוליות.
לעתים קרובות קודמת להתקף האאורה – "ההילה" (aura), שהיא תחושה מקדימה, מאוד אינדיבידואלית. האאורה נחוות דרך החושים – ריאה, שמיעה, ריח או טעם, או לפעמים בתור תחושת אל-מציאות או אל-אישיות, מוכרת או חדשה déjà vu ), ( jamais vu. קורה וההתקף הקרב מתגלה בסימנים חיצוניים, כגון הרחבת האישונים בדקות-שעות-ימים הקודמים להתקף.
אופי ההתקף והאאורה נגזרים מהאזור במוח בו מתרחשת פעילות חשמלית מוגברת.
מלבד ההתקפים הגדולים (grand mal) מבחינים גם בהתקפים קטנים (petit mal). האופייני בהם הוא "העדרות" (absence) המתבטא בהתנתקות ההכרה למשך מספר שניות. ההתנתקויות האלה מתקיימות ללא נפילות ופרכוסים. האדם קופא על מקומו, כביכול "נעדר", ולאחר מכן שב וממשיך בפעילות שנפסקה. התופעות האלה יכולות לבוא בסדרות, עד עשרות התנתקויות ביום.
הפרכוסים העומדים בנפרד הם:
- פרכוסי חום – האופייניים לילדים בגילאים בין 5-6 חודשים עד 5-6 שנים, המופיעים בחום הגוף מעל 39 מעלות ומתאפיינים בהתקף פרכוס בודד, שאורכו נע בין מספר שניות עד דקה. פרכוסי חום אופייניים לילדים עם הפרעות במאזן זרחן-סידן.
- התקפי עצירת נשימה (Breath Holding Spells ) – מופיעים בזמן הבכי (כלומר, אוורור יתר של הריאות) ומתאפיינים בעצירת הנשימה בשיא השאיפה, המתלווה בשינוי צבע עור הפנים והשפתיים ובפרכוס. התקפי עצירת נשימה Breath Holding Spells נמנים עם תופעות ההיסטריה. שתי תופעות אלה אינן אפילפסיה במלוא מובן המילה, והן מופיעות רק אצל ילדים.
אפילפסיה ממושכת גורמת להתפתחות תמורות באישיות האופייניות למחלה זו: "צמיגות" של חשיבה והתנהגות חברתית מתקתקה מוגזמת, נטייה להתפרצויות זעם ללא סיבה גלויה, הרסניות. גילויים אלה הם כמובן שונים מאדם לאדם, אבל הופעתם כעיקרון היא רק שאלה של זמן.
תרופות נגד אפילפסיה הנהוגות ברפואה קונבנציונלית גורמות לתופעות לוואי מובהקות. בנוסף נטילתן הינה לכל החיים. תרופות אלה אכן מצמצמות את תדירות ההתקפים, אך לא בהכרח מונעות אותם לחלוטין. הן פועלות על הפעילות החשמלית של המוח, אך אינן מונעות את התפתחות הפרעות האישיות המוכרות כל כך אצל מטופלים הסובלים ממחלה זו זמן ממושך.
הטיפול ההומיאופתי נבחר באופן אינדיבידואלי בכל מקרה פרטי. ההומיאופת לוקח בחשבון את אישיות המטופל, הנתונים הפיזיים, תורשה, רקע משפחתי, את האופי ההתקפים והאאורה. מכלול כל הגורמים האלה ייבחן תוך התייחסות למטופל הספציפי ויכתיב את בחירת הטיפול ההולם והתרופה (remedy), אשר יתאימו למטופל כמו מפתח למנעול וישפיעו עליו ברמות מנטאלית, רגשית וגופנית.
בשלב מסוים של טיפול יציע ההומיאופת להפסיק בהדרגה נטילת תרופות אנטי-אפילפטיות, משום שהשפעתן תתחיל להפריע לתהליך הריפוי.
ההורים למטופלים קטנים צריכים לגלות סובלנות, הבנה ואמון בהומיאופת המטפל. בהצלחה!
